<h1>ספר התרומות שער נ"א חלק ו'</h1>
<h2>דף מט:</h2>
ויש לברר גר שיש לו מלוה בשטר על ישראל ומכר שטר חוב לאחרים ומת, מי אמרינן כיון שאם חזר ומחלו מחול כיון דמת פקע להו ונפטר הלוה מינה. ובזה הורו המורים והסכימו דפקע ליה, דה"ל דומיא דמשכון של ישראל ביד (הגוי) [הגר] שלא זכה המחזיק בו, דפקע ליה מיתת הגר.
<h2>דף צח:</h2>
ויש לברר אם לא מחלו המוכר ומחלו היורש אם משלם מה שלא קבל אביו מן הלוקח, לדעת אלו שדנין כי המוכר חייב לתת ללוקח ככל הכתוב בשטר אע"פ שלא קבל ממנו אלא דבר מועט. ולזה יש סברות נחלקות, כי יש אומרים כי היורש פטור מכל וכל ואפילו ממה שקבל אביו מן הלוקח, דדינא דגרמי קנסא הוא, ולמוכר קנסו שקבל ממון מן הלוקח, לבריה לא קנסו. וראייתם מההיא עצה דיהיב רב נחמן לברתא דתמחול כתובה דאמה לאביה [כתובות פ"ה ע"ב], ור"ל שכך היתה דעתו דרב נחמן שהבת לא תעשה להם תשלומין ממחילתה, דיורש לא מחייב לשלומי אפילו מחיל, דה"ל תשלומי מוחל קנסא ולא קנסינן לבריה משום דלא קבל דמי המוכר, וס"ל דהיזק שאינו ניכר הוא מוחל ולא קנסו בנו אחריו. וקא מייתו ראיה מירושלמי דקתני בשבועות [פ"ו ה"ו] המקרע שטרותיו של חבירו שלא מדעתו רבי מונא אמר חייב רב פפא אמר פטור, מ"ד חייב משום קנס מ"ד פטור משום דהוי כסותם פי עדיו. וכל זה בעיני רחוק מן השכל, לפי שאני אומר שהמוכר שמחל ומת בנו חייב לשלם, ואין צריך לומר אם הוא עצמו מחל אע"פ שהוא יורש ולא קבל מעות שהוא חייב, שהרי שורף שטרותיו של חברו פסקנו [ב"ק צ"ח ע"ב] שאע"פ שאין גוף השטר ממון כיון שהוא גורם לאבד ממון חברו חייב. וכדאסיקנא התם אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא, דקי"ל כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דאמי ואפילו בדבר שאין עיקרו ממון, דכיון דשורף ועביד בידים או קורע שטרותיו של חברו דינא דגרמי הוא, ואע"פ שהוא היזק שאינו נכר, הרי גרם לאבד ממונו של זה וחייב. וכן כתב הראב"י, דינא דגרמי לפי עניות דעתין קלישא איכא לעיוני ולחבר כל הלכתא דאשכחן בדינא דגרמי. אשכחן זורק מטבע (ושורף) [ושף] מטבע ושורף שטר [ב"ק צ"ח ע"א] דהוה מילתא דעביד בידים וחייב. ומוכר וחזר ומחלו [כתובות פ"ו ע"א] וכמסור דאחוי אחויי [ב"ק קט"ז ע"ב] חייב, וכולהו הני לא צריכי התראה, דבכונה עושין ודעתן להפסיד ממון חבריהם. והמראה דינר לשולחני ונמצא רע וא"ל עלך סמיכנא והיה הדיוט, וטבח הדיוט דעביד בחנם שאין צ"ל עליך סמיכנא, דמידע ידיע דעליה סמיך, [ואע"פ] דקי"ל נתקל אנוס הוא ה"מ באומן אבל הדיוט ודאי חייב. ואיכא נזקין אחריני כגון מטמא והמדמע והמנסך והמפגל [גיטין נ"ב ע"ב] דבמזיד חייבין, ואמרינן [גיטין מ"ד ע"ב] נקטינן טמא טהרות חברו ומת לא קנסו בנו אחריו, מ"ט היזק שאינו נכר לא שמיה היזק וקנסא הוא ולבריה לא קנסו רבנן. ואיכא לעיוני דהנך דלעיל אי מחייבינן ליה לבריה, דבשלמא זורק ושף ושורף היזק ניכר הוא, ומראה דינר לשולחני היזק נכר הוא דאומן הרואהו מכיר שהוא רע, והמוכר שטר וחזר ומחלו אע"פ שאינו ניכר ההיזק דילמא מחייבינן ליה משום דשקל מיניה דמים, ודילמא אמרינן אחריות טעות סופר הוא, וכ"ש אי כתב ליה אחריות. ותו דאיכא למימר נמי אחריות דנפשיה מי לא קביל עילויא. ומטבע ונפסל, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונעבדה בה עברה או יוצא ליסקל [ב"ק צ"ו ע"ב] דבכלהו אומר לו הרי שלך לפניך, ההוא משום דאיתיה לההוא מידי בעיניה והוא היזק שאינו ניכר, ע"כ. מכלל דבריו למדנו שהמוחל ומת קנסו בנו אחריו ומשלם, דלאו קנסא אלא ממונא ומחייב יורש עבור מורישו, וכ"ש אם היורש מחל שהוא מזיק ומשלם. וכן פסק הר"מ ז"ל [חובל פ"ז ה"י] שאם מחלו יורשי המוכר שמשלם מן היפה שבנכסיו כשאר מזיק. וכן פסק במסור שאם מסר ומת אע"פ שהוא גורם לאבד ממון ע"י דבור כגון מוחל שיורשין חייבין וגובים מהן כשאר כל מזיקין. גם הראב"ד ז"ל כתב בתשובתו הריני מוסר לך מה שנראה לי לענין פסק דינן והלכה למעשה פלוגתא דרבי שמעון ורבנן, הוי ידוע שדעתי נוטה לקבוע מסמרות כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דאמי, ודינא דדבר הגורם שייך בדינא דגרמי. ודוקא גורם אבל גורם דגורם פטור, וכדאמרינן בשבועות [ל"ג ע"א] הכל מודים בעדי סוטה שפטור בעדי קנוי דהו"ל גורם דגורם, וכ"ש לענין תשלומין. הילכך השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן אלו אכלה דבר שגופו ממון חייב, אבל אם אכלה שטרותיו של חברו שאין גופו ממון פטור דזהו גורם דגורם, ע"כ. ובתשובה אחרת השיב כי מה שאמרו התלמידים שלא קנסו אלא למוכר שמחל אבל יורש שמחל לא קנסו טעו, דדינא דגרמי נקרא שמו ולא דינא דקנסי, ע"כ. והראיה שהביאו בעלי הסברא ההיא מההיא דאסבה עצה רב נחמן לברתא דתמחול וכו', ורוצים לומר כי היה דעת ר"נ שאחר שהיא יורשת אם מחלה לא נדון בה דינא דגרמי, לא סמכינן עליה, אלא טעמא דמילתא משום רוחא דההיא טופיאנא, וכדלעיל. ואיכא מ"ד דאפילו תימא שכל מה שכתוב בשטר משלם המוחל ברתא פטירא, דהיכא מחייבינן למוחל בזמן שהוא מתכוין להזיק ללוקח והוא אינו מרויח כלום אלא שמפסיד מקחו, אבל האי ברתא להנאת עצמה היא מוחלת כדי שתחזור ותירש אביה, וה"ה ליורש שמחל לעצמו שאינו משלם כלום, וכמו שכתבתי למעלה. וזאת הסברא כתבה הראב"ד בתשובותיו כי יש לה פנים.
<h2>דף קט.</h2>
ויש לברר כיון שפסקנו שאפילו היורש של מוכר מוחל החוב ללוה אם יכול למחלו לעצמו היורש אם לאו. וכיצד, כגון ראובן שהלוה לבנו מנה בשטר ומכרו לאותו חוב לשמעון ומת ראובן, אם יכול בנו של ראובן שהוא לוה והוא בן המוכר אם יכול לחזור ולמחלו לעצמו אם לאו. והא מילתא איכא דמליף לה מההיא דגרסינן בהגוזל על משנת הגוזל את אביו ומת וכו', [ב"ק ק"ט ע"א] ומקשינן אמאי נותנין נימחליה לנפשיה והוא פלוגתא דר' עקיבא ור' יוסי. ואסיקנא דכי אמר ר"ע דלא מצי מחיל ליה לנפשיה אבל לאחריני מצי מחיל, ור' יוסי סבר אפילו לנפשיה מצי מחיל. וקי"ל כר' יוסי, דר' יוסי נמוקו עמו. גם מדברי הר"מ ז"ל שפסק בספר נזיקין [גזלה פ"ח ה"ג] כרב יוסף דצריך ליתן לארנקי של צדקה ולא סגי במחילת עצמו משמע דס"ל דהלכה כר"ע. והנה מצאתי כתוב בכתובות בספר הזכות על אותה ברייתא דקתני [כתובות פ"א ע"ב] הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, באמת צריך לעיין בה, שהרי אמרו אפילו יורש מוחל, במוכר ואין צ"ל במשועבד דרבי נתן. והכי נמי מוכח בפרק החובל [ב"ק פ"ט ע"א] בענין העבד והאשה פגיעתן רעה, ובפרק שנים אוחזין בטלית [ב"מ י"ט ע"ב] בענין מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל, וכיון שכן למה לא יאמר היבם הואיל ואני יורש החזקתי, שמחלתיו לעצמי ובטל שעבוד החוב מעיקרו. איכא למימר בשלא היה פקח למחול או שלא רצה כדי שלא יחייבו ב"ד אותו לשלם מדינא דגרמי ויהו אומדין עליו בטובת הנאה שלה. מעתה דמתניתין לא אתיא אלא לאפוקי הואיל ואני יורש החזקתי, כלומר שאין תפיסתו מצילתו מן הדין אלא דיננו להוציא מידו, הא אם היה פקח ומחל לעצמו בפירוש הרי הוא ככל היורשין בשאר כל חובות דעלמא, ולשמואל מוחל ומשלם מדינא דגרמי. ושמא מכאן נלמוד שאין היורש מוחל לעצמו לפי שכבר נשתעבדו נכסיו בין מדאורייתא בין מדרבנן ואין מחילתו להפטר משעבוד שלו כלום, וש"מ האלמנה שמכרה כתובה ומתה אין בנה שירש נכסי אביו מוחל לעצמו, וכך הדין, ע"כ. ומסתברא דההיא דמשנת הגוזל אין לה ענין בזה, דמ"ד התם לנפשיה נמי מחיל משום דממון של אביו הוה והוא יורשו, אבל כאן הרי מכרו אביו ונשתעבדו נכסיו ללוקח ואין אדם פוטר עצמו משעבודו, ומ"ד התם לנפשיה לא מצי מחיל נמי טעמא אחרינא הוא, דרחמנא אמר יוציא גזלה מתחת ידו, דמשמע ליה גזל הגר שחייבו הכתוב ליתן לכהנים אפילו נשבע והודה ואח"כ מת הגר הוא, אלמא לא מחיל איניש לנפשיה, וכן הלכה, דקי"ל כר"ע וכדתרץ רבא.
<h2>דף קטז:</h2>
ויש לברר אם לא מחלו המוכר ומחלו היורש אם משלם מה שלא קבל אביו מן הלוקח, לדעת אלו שדנין כי המוכר חייב לתת ללוקח ככל הכתוב בשטר אע"פ שלא קבל ממנו אלא דבר מועט. ולזה יש סברות נחלקות, כי יש אומרים כי היורש פטור מכל וכל ואפילו ממה שקבל אביו מן הלוקח, דדינא דגרמי קנסא הוא, ולמוכר קנסו שקבל ממון מן הלוקח, לבריה לא קנסו. וראייתם מההיא עצה דיהיב רב נחמן לברתא דתמחול כתובה דאמה לאביה [כתובות פ"ה ע"ב], ור"ל שכך היתה דעתו דרב נחמן שהבת לא תעשה להם תשלומין ממחילתה, דיורש לא מחייב לשלומי אפילו מחיל, דה"ל תשלומי מוחל קנסא ולא קנסינן לבריה משום דלא קבל דמי המוכר, וס"ל דהיזק שאינו ניכר הוא מוחל ולא קנסו בנו אחריו. וקא מייתו ראיה מירושלמי דקתני בשבועות [פ"ו ה"ו] המקרע שטרותיו של חבירו שלא מדעתו רבי מונא אמר חייב רב פפא אמר פטור, מ"ד חייב משום קנס מ"ד פטור משום דהוי כסותם פי עדיו. וכל זה בעיני רחוק מן השכל, לפי שאני אומר שהמוכר שמחל ומת בנו חייב לשלם, ואין צריך לומר אם הוא עצמו מחל אע"פ שהוא יורש ולא קבל מעות שהוא חייב, שהרי שורף שטרותיו של חברו פסקנו [ב"ק צ"ח ע"ב] שאע"פ שאין גוף השטר ממון כיון שהוא גורם לאבד ממון חברו חייב. וכדאסיקנא התם אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא, דקי"ל כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דאמי ואפילו בדבר שאין עיקרו ממון, דכיון דשורף ועביד בידים או קורע שטרותיו של חברו דינא דגרמי הוא, ואע"פ שהוא היזק שאינו נכר, הרי גרם לאבד ממונו של זה וחייב. וכן כתב הראב"י, דינא דגרמי לפי עניות דעתין קלישא איכא לעיוני ולחבר כל הלכתא דאשכחן בדינא דגרמי. אשכחן זורק מטבע (ושורף) [ושף] מטבע ושורף שטר [ב"ק צ"ח ע"א] דהוה מילתא דעביד בידים וחייב. ומוכר וחזר ומחלו [כתובות פ"ו ע"א] וכמסור דאחוי אחויי [ב"ק קט"ז ע"ב] חייב, וכולהו הני לא צריכי התראה, דבכונה עושין ודעתן להפסיד ממון חבריהם. והמראה דינר לשולחני ונמצא רע וא"ל עלך סמיכנא והיה הדיוט, וטבח הדיוט דעביד בחנם שאין צ"ל עליך סמיכנא, דמידע ידיע דעליה סמיך, [ואע"פ] דקי"ל נתקל אנוס הוא ה"מ באומן אבל הדיוט ודאי חייב. ואיכא נזקין אחריני כגון מטמא והמדמע והמנסך והמפגל [גיטין נ"ב ע"ב] דבמזיד חייבין, ואמרינן [גיטין מ"ד ע"ב] נקטינן טמא טהרות חברו ומת לא קנסו בנו אחריו, מ"ט היזק שאינו נכר לא שמיה היזק וקנסא הוא ולבריה לא קנסו רבנן. ואיכא לעיוני דהנך דלעיל אי מחייבינן ליה לבריה, דבשלמא זורק ושף ושורף היזק ניכר הוא, ומראה דינר לשולחני היזק נכר הוא דאומן הרואהו מכיר שהוא רע, והמוכר שטר וחזר ומחלו אע"פ שאינו ניכר ההיזק דילמא מחייבינן ליה משום דשקל מיניה דמים, ודילמא אמרינן אחריות טעות סופר הוא, וכ"ש אי כתב ליה אחריות. ותו דאיכא למימר נמי אחריות דנפשיה מי לא קביל עילויא. ומטבע ונפסל, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונעבדה בה עברה או יוצא ליסקל [ב"ק צ"ו ע"ב] דבכלהו אומר לו הרי שלך לפניך, ההוא משום דאיתיה לההוא מידי בעיניה והוא היזק שאינו ניכר, ע"כ. מכלל דבריו למדנו שהמוחל ומת קנסו בנו אחריו ומשלם, דלאו קנסא אלא ממונא ומחייב יורש עבור מורישו, וכ"ש אם היורש מחל שהוא מזיק ומשלם. וכן פסק הר"מ ז"ל [חובל פ"ז ה"י] שאם מחלו יורשי המוכר שמשלם מן היפה שבנכסיו כשאר מזיק. וכן פסק במסור שאם מסר ומת אע"פ שהוא גורם לאבד ממון ע"י דבור כגון מוחל שיורשין חייבין וגובים מהן כשאר כל מזיקין. גם הראב"ד ז"ל כתב בתשובתו הריני מוסר לך מה שנראה לי לענין פסק דינן והלכה למעשה פלוגתא דרבי שמעון ורבנן, הוי ידוע שדעתי נוטה לקבוע מסמרות כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דאמי, ודינא דדבר הגורם שייך בדינא דגרמי. ודוקא גורם אבל גורם דגורם פטור, וכדאמרינן בשבועות [ל"ג ע"א] הכל מודים בעדי סוטה שפטור בעדי קנוי דהו"ל גורם דגורם, וכ"ש לענין תשלומין. הילכך השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן אלו אכלה דבר שגופו ממון חייב, אבל אם אכלה שטרותיו של חברו שאין גופו ממון פטור דזהו גורם דגורם, ע"כ. ובתשובה אחרת השיב כי מה שאמרו התלמידים שלא קנסו אלא למוכר שמחל אבל יורש שמחל לא קנסו טעו, דדינא דגרמי נקרא שמו ולא דינא דקנסי, ע"כ. והראיה שהביאו בעלי הסברא ההיא מההיא דאסבה עצה רב נחמן לברתא דתמחול וכו', ורוצים לומר כי היה דעת ר"נ שאחר שהיא יורשת אם מחלה לא נדון בה דינא דגרמי, לא סמכינן עליה, אלא טעמא דמילתא משום רוחא דההיא טופיאנא, וכדלעיל. ואיכא מ"ד דאפילו תימא שכל מה שכתוב בשטר משלם המוחל ברתא פטירא, דהיכא מחייבינן למוחל בזמן שהוא מתכוין להזיק ללוקח והוא אינו מרויח כלום אלא שמפסיד מקחו, אבל האי ברתא להנאת עצמה היא מוחלת כדי שתחזור ותירש אביה, וה"ה ליורש שמחל לעצמו שאינו משלם כלום, וכמו שכתבתי למעלה. וזאת הסברא כתבה הראב"ד בתשובותיו כי יש לה פנים.
